לקבל את השונה, או לעזור לו להיות שווה?

לקבל את השונה, או לעזור לו להיות שווה?

דמיינו אתכם רוצים להגיע לאיזה מקום. קובעים עם חבר או חברה, נכנסים לרכב, נוסעים, חונים, לפעמים הולכים כמה דקות אם החנייה היתה רחוקה קצת – ומגיעים. סיפור פשוט שכולנו עושים אותו כמה פעמים ביום, לא?
שמים את הילדים בגנים או בבי"ס, אוספים אותם, נוסעים לעבודה, מורידים ילדים לחוגים, לחברים, הולכים למסעדה, קולנוע, פאב ועוד (קצת תיארתי לכם את הימים שלי.. מינוס הפאב אולי 🙂 )
מה אם הייתם קמים בוקר אחד ולא הייתם יכולים לעשות את זה???? לא רק באותו בוקר, אלא בכלל. מה אם הייתי אומרת לכם שבכל פעם שתגיעו לאיזה מקום – תצטרכו לבדוק קודם אם אתם יכולים בכלל להגיע לשם? אם המקום בכלל מותאם עבורכם. איך הייתם מרגישים?
צר לי לספר לכם, אבל יש אוכלוסייה שלמה, אנשים כמוני וכמוכם שזה מה שהם עושים. לפני כל מקום שהם מגיעים הם צריכים לבדוק האם המקום מותאם עבורם, האם הוא נגיש. אתם בטח מבינים כבר שאני מדברת על אוכלוסיית הנכים – ואצמצם את זה – אוכלוסיית האנשים, שהם בדיוק כמוני וכמוכם – רק שהם לא יכולים ללכת, הם בכיסא גלגלים.
אדם שיושב בכיסא גלגלים, שהכיסא הוא בעצם הרגליים שלו לא יכול להגיע לכל מקום. בשנת 2017, במדינת רווחה (לכאורה) זה נראה לכם הגיוני???
בשנתיים האחרונות זכיתי בחברה טובה שהיא גם נכה בכיסא גלגלים. היא אישה מדהימה, מצחיקה, צינית, חזקה ומושחזת, ואני אוהבת אותה בכל ליבי. מודה לאלוהים ששלח לי אותה, בתקופה שכבר לא חשבתי שאפשר עוד להכיר חברות לחיים. אבל היא לא יכולה לבוא איתי לכל מקום. למשל, ידעתם שאין כמעט בארץ קולנוע מונגש? נראה לכם הגיוני שרק בגלל שהיא יושבת בכיסא גלגלים היא לא תוכל לעולם לראות סרט בקולנוע?? אלא אם מישהו ירים אותה לכיסא, או משהו כזה. אז היא מוותרת.
כי איזה אדם מעל גיל 5 רוצה שירימו אותו???
השבוע הלכנו יחד לסדנא. למקום שהוא מונגש (כמובן, שהיא היתה צריכה לבדוק את זה קודם, כן?). כשהגענו 2 חניות הנכים היו תפוסות, ע"י רכבים עם תגי נכה – אין לנו תלונות. אז חנינו במקום רחוק יותר, לגיטימי. אבל.. מה שהיינו צריכים לעבור מרגע שהיא ירדה מהרכב…. אני נפגעתי בשמה! באמת!!
המדרכה שצמודה ל-2 חניות הנכים היתה באמת עם שיפוע, שכיסא גלגלים או עגלת תינוק יוכלו לעלות ולרדת. אבל כל המדרכות מסביב לא!! מה שאומר, שהיינו צריכים לעשות סיבוב של 7-8 דקות עד שמצאנו מדרכה שאפשר לרדת ממנה. לא מונגשת, או בשיפוע, חלילה, אבל כזו שאיכשהו הצלחנו.
ואני באמת תוהה עם עצמי (ואיתכם, כמובן) – איך זה יכול להיות??? איך יכול להיות שאדם, שכיסא הגלגלים זה הרגליים שלו, אין לו שום אפשרות אחרת הרי, איך יכול להיות שהוא לא יכול להגיע לכל מקום בדיוק כמוני?? במה אני "טובה" יותר ממנה? למה מגיע לי יותר? איך זה הגיוני שזכות בסיסית כמו להגיע לכל מקום נמנעת ממנה?
בשנה שעברה, כתבה לי אמא באחד הגנים החדשים בפסגות שאין לה אפשרות להגיע לגן של הילד שלה. שבכל בוקר, אחת מנשות הצוות יוצאת אליה לרכב לקחת את הילד, וכך גם בצהריים – מביאים לה את הילד עד הרכב. ואני שוב שואלת, איך זה הגיוני??? כמובן, שהעברנו את הנושא לעירייה, וטיפלו בזה נקודתית.
בפסטיבל התימנה שהיה לפני כחודש, סגרו את המדרכות ליד בנק הפועלים במרכז המסחרי הישן עם רשתות. רק מה, חבל שאף אחד לא שם לב, שאחת הרשתות היא בדיוק באמצע של השיפוע שנכים או עגלות תינוק אמורות לעבור שם. אני לא מאמינה שזה נעשה מרוע, פשוט מחוסר מחשבה.
ולכן אני שואלת, למה לחכות שזה יגיע? למה לחכות לטיפולים נקודתיים? לא הגיוני יותר כל מקום שבונים/משפצים פשוט להנגיש אותו? לא הגיוני יותר שבכל המדרכות בעיר (ובכלל, בארץ) יהיה שיפוע לטובת כסאות גלגלים / עגלות תינוק?
ואני יודעת שתגידו לי שיש המון דברים בעיר שצריך לסדר קודם – פקקים, מטוסים, התנהלות עירונית ועוד. אבל אני אומרת – לא!
קודם כל, בואו נדאג שכל איש ואישה בעיר שלנו יוכלו להגיע לכל מקום שהם רוצים. זו זכות בסיסית שלנו, ההולכים על שתי רגליהם יש. למה שהזכות הבסיסית הזו תישלל מהם???
אני באמת לא רוצה להתחיל לשתף אתכם בדברים ההזויים שאני שומעת ממנה בהתמודדות מול הרשויות, ואני מניחה שנכים נוספים נחשפים אליהם (כמו בדיקה פעם בכמה שנים של ביטוח לאומי. שם עוד מאמינים שהיא תקום על רגליה כנראה) כי אותי באופן אישי זה מטריף!!! אבל באמת, להגיע לכל מקום בעיר זה הדבר הכי בסיסי. הכי ראשוני. לפני שכר שווה, ולפני עוד הרבה דברים שאוכלוסיית הנכים נאלצת להתמודד איתו.
אני מציעה שתעצרו רגע, דמיינו את עצמכם מנסים להגיע לאיזה מקום ולא יכולים – איך הייתם מרגישים? לי זה פשוט נוגע בנקודות רגישות. לא מצליחה לדמיין את עצמי רוצה להגיע לאיזה מקום ולא יכולה. לא כי משהו אצלי לא בסדר אלא המקום אליו אני רוצה להגיע פשוט לא מותאם עבורי. לא מצליחה להבין את זה. באמת.
אני באמת חושבת ומאמינה שהמלחמה או התיקון הזה צריך להגיע גם מאיתנו, האנשים ההולכים. אם אנחנו לא נצעק איתם, ולא נתעקש, הם תמיד יישארו שונים מאיתנו. ולמה? במקום לדבר בסיסמאות של "לקבל את השונה" בואו יחד נעזור לשונה, כביכול, לקבל את מה שמגיע לו – ואז הוא לא יהיה שונה, אלא שווה לנו, בצורה קצת אחרת. האחר הוא אני.
אני מזמינה כל אחד ואחת מכם, הקוראים שלי להסתכל בעיניים קצת אחרות על הסביבה שלו, לחשוב האם אמא עם עגלת תינוק, או אדם בכיסא גלגלים יכול להגיע לשם. ואם לא, לתקן את זה. לפתוח קריאות במוקד העירוני, לדרוש ולהתעקש.

יחד בואו נעשה את העיר שלנו נגישה יותר, שיוויונית יותר. לטובת מי שזקוק לזה, וגם לטובתינו.

מקומית בראש העין חיבור בין עסקים לקהילה

נורית מלאכי

אשה לאהוב אחד, אמא ל-4 מדהימים, שכל אחד בתורו הוביל ומוביל אותי למסע התפתחותי מרגש ומעשיר. אוהבת את העיר שלי, ונהנית להיות חלק מההתפתחות והגדילה שלה.

שתפו אותי

לסגירת התפריט
%d בלוגרים אהבו את זה: